החלטה בתיק ה"ת 36083-03-13

1.         הבקשה:

לפני בקשה להחזרת רכב תפוס מסוג מזדה, מ.ר. 46-317-61, התפוס ומוחזק היום על ידי משטרת ישראל (יקרא להלן: "הרכב").

במסגרת הבקשה טען המבקש כי הרכב, כך טענה המשיבה, שימש שני הנאשמים דיאב בן חוסיין גודחאי ומרינה בת אהרון טטרוקלאשוילי (להלן: "הנאשמים"), לצורך ביצוע העבירות המיוחסות להם במסגרת כתבי האישום שהוגשו נגדם לבית משפט זה.

עוד נטען בבקשה, כי בין המבקש לבין גודחאי הנ"ל (יקרא להלן: "הנאשם"), קיימת היכרות מוקדמת וכי בין השניים קשרי ידידות.  הנאשם התעניין ברכב ופנה למבקש בבקשה לקבלת הרכב  לצורך נסיעת מבחן ומסיבה זו הרכב הועמד לרשותו.

במסגרת הבקשה נטען גם כי, המבקש נכה בשיעור של 60%,  המוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי, וסובל מבעית לב כרונית. הרכב משמש אותו לניידות ובין היתר לצורך קבלת הטיפולים הרפואיים להם הוא נזקק בשל נכותו האמורה. עוד נטען כי, הרכב משמש גם את בני משפחתו של המבקש לצורך ניהול משק הבית, ואף לצורך הסעת בנות המבקש לבתי ספרם.

החזקת הרכב בידי המשטרה, כך נטען בבקשה, פוגעת בקניינו, בריאותו ומשפחתו של המבקש, ואינה מידתית בנסיבות העניין.

2.         התגובה:

בתגובתה לבקשה עתרה המשיבה לדחיית הבקשה.

במסגרת התגובה נטען כי ניתן ללמוד מדברי הנאשמים הנ"ל כי הרכב נמסר להם על ידי המבקש לתקופה ממושכת של שבועיים, ולא בהתאם לגרסה אותה מסר המבקש, בבקשתו.

בנוסף, כך נטען, קיימת סתירה בין הגרסה אותה מסר המבקש בחקירתו במשטרה, לבין זו שנמסרה על ידו  במסגרת הבקשה והתצהיר התומך בה.

טענתו של המבקש, ביחס לחיוניות הרכב ונחיצותו לצורך התנהלותם היום-יומית של המבקש ובני ביתו, כך טענה המשיבה, הינה טענה מופרכת בשים לב לעובדה שהרכב לא  היה  מצוי בחזקתו של המבקש, במשך תקופה ארוכה, כפי שעולה מחומר החקירה הקיים בתיק.

3.         דיון והכרעה:

במסגרת הדיון אשר התנהל לפני בבקשה, ביום 10.4.2013, באתי בהמלצה לצדדים ליתן הסכמהם להחזרת הרכב למבקש בכפוף לתנאים שיקבעו על ידי, לפי שיקול דעתי, בהתחשב בטענות שיעלו ב"כ הצדדים לעניין זה. המלצתי הנ"ל התקבלה על ידי ב"כ הצדדים ובהתאם התמקד הדיון לפני בשאלת מהות  התנאים שבכפוף להם יוחזר הרכב מידי המשיבה למבקש.

בשים לב להסכמת הצדדים הנ"ל תתמקד החלטתי זו בסוגיית תנאי שחרור הרכב בלבד.

פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן: "הפקודה"), מסדירה את הסוגיה של תפיסת חפץ על ידי משטרת ישראל, ובהתאם לה, בסעיף 32(א) שם, נקבע כי:

"רשאי שוטר לתפוס חפץ, אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור, עבירה, או שהוא אמור לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה, או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה".

במקרה דנן, לטענת המשיבה כאמור, הרכב שימש שני נאשמים, מכריו של המבקש,  כאמצעי לביצוע עבירה, טענה אשר לא עלה בידי המבקש להפריכה.

מושכלות יסוד הן, בהליכים כגון ההליך שלפנינו, הן שכוחות המשטרה, מקום בו מתקיימים התנאים לתפיסתו של חפץ זה או אחר, רשאים להמשיך להחזיק בחפץ ככל שקיימת תכלית ספציפית ורלבנטית המצדיקה את עצם התפיסה. עם זאת , ומן הצד האחר, רשאי אדם התובע זכות בחפץ לעתור לבית משפט השלום בבקשה להחזרת החפץ לידיו מכוח סעיף 34 לפקודה, הקובע בזו הלשון:

"על פי בקשת שוטר שהוסמך לכך, או על ידי קצין משטרה בדרגת מפקח משנה או בדרגה גבוהה מזו, דרך כלל או לעניין מסוים (להלן- שוטר מוסמך), או על פי בקשת אדם התובע זכות בחפץ, רשאי בית המשפט השלום לצוות כי החפץ יימסר לתובע הזכות או אדם פלוני, או שינהגו בו אחרת, כפי שיורה בית המשפט- הכל בתנאים שייקבעו בצו".